משה, בן חיה ואברהם. נולד בחודש טבת תרפ"א (דצמבר 1920), בירושלים. בן ראשון במשפחה, ילד אמצעי ואח של פנינה, יפה, שרה וחוה.
את לימודיו החל משה ב"חדר", והצטיין בלימודי המשניות והתלמוד. אחר כך למד בבית ספר "תחכמוני" במרכז ירושלים. במקביל ללימודים, כבר בגיל שמונה החל לרוץ לפעולות "הגורים" בלגיון הצופים. כשהיה משה כבן תשע עברה המשפחה לצפת עקב עבודת האב. משה הצטרף לתנועת "הנוער העובד", למרות שתלמוד התורה בו למד אסר זאת, ואף השתתף בעצרת אחד במאי, חג הפועלים, אחרי שהשתכנע שבשביל מטרה זו מותר להפר את משמעת בית הספר.
מצפת המשפחה עברה לחיפה, ובעיר זו משה סיים את לימודיו בבית הספר היסודי והחל לתכנן את חייו הבוגרים. הוא החליט שלימודים בגימנסיה הם סתמיים ולא יכשירו אותו למקצוע שדרוש בארץ, על כן ביקש ללמוד מקצוע בטכניון, אך לא התקבל בשל גילו הצעיר ומבנה גופו הצנום. באותו זמן הוקם בקיבוץ יגור הסמוך לחיפה בית הספר המחוזי, ומשה היה מראשוני התלמידים בו. ביגור הוא התמסר ללימודי חקלאות ובייחוד שקד על העבודה בטרקטור, תחום שאהב מאוד.
במקביל ללימודים משה התעניין מאוד בכל המתרחש בארץ וגילה מעורבות בנושאים האידיאולוגיים ששלטו בכיפה אז, מחצית שנות השלושים של המאה העשרים. הוא היה לחבר בתנועת "המחנות העולים" ובמסגרת זו יזם, ועם כמה תלמידים שצירף היה שותף לבניית הצריף הראשון לחברי התנועה במפרץ חיפה. לצורך כך היה בקשר עם מוסדות המדינה ועסק בגיוס כספים, ואת כל זה עשה תוך שהוא מקפיד להמשיך את לימודיו הסדירים.
אחרי שלוש שנות לימודים עזב משה את בית הספר והעמיד עצמו לרשות התנועה. היו אלה ימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936 – 1939) וקבוצה של ה"יגורים", ומשה ביניהם, התגבשה לקראת חיי הכשרה. הקבוצה עברה להכשרה להתיישבות בקיבוץ רמת הכובש, סמוך לכפר סבא. משה הנער החל לעבוד בפרדס ריסקין ועד מהרה בלט ביכולותיו והיה למנהל הפרדס.
כעבור זמן מה נערך כינוס ההכשרות, כשעל הפרק משימת הקמת מפעל חדש בצפון ים המלח. משה לחם על זכותו להיות מראשוני העוברים למפעל החדש, ואכן חודשיים לפני תום ההכשרה ברמת הכובש עבר עם כמה חברים אל צפון ים המלח, שם החל מה שעתיד להיות מפעל חייו. משה עבד באופן קבוע בפנטונים (פנטון – דוברת עץ עם גג, שעליה מכונות ומשאבות השואבות את האשלג למפעל. הדוברה שטה הלוך וחזור ללא הפסק, ועובדים עליה במשמרות לכל אורך היממה), וערג בכל נימי נפשו להפוך בכפיו את האדמה המלחה ולהוציא ממנה לחם.
בינתיים שבה משפחתו של משה לגור בירושלים, בעיר העתיקה, והוא נהג לבקרם אחת לשבועיים. בהמשך, ככל שהתקדמה הקמת המחנה בצפון ים המלח, נקודה לה ניתן השם בית הערבה, רבתה העבודה ופחתו ביקוריו של משה בבית הוריו. במקום זאת הוא הירבה בכתיבת מכתבים, בהם סיפר על העבודה הקשה, על התגבשות הקבוצה הקטנה "המונה כבר יותר ממניין" כדבריו, על גידול בעלי חיים, על הניסיונות לגדל משהו באדמה המכילה שנים-עשר אחוזי מלח ועל כך שרק לאחר שטיפתה מצליחים לגדל בה מעט ירקות.
למשה היו אמירות שנונות שאחת מהן היא ..."כאילו תובעת השממה...לי אתה בכל מאודך"...עוד סיפר משה להוריו במכתבים על הקושי בגיוס אנשים ומשאבים, על ההכנות הרבות לקראת העלייה על הקרקע ועל "הקמת הנקודה שתכלול מגדל, גדר, עמדת ביטחון, שני בתי דירה, חדר אוכל, מוסדות שירות והתחלה של משק. התכניות מוכנות כבר וחסרות רק הידיים". במחצית שנת 1939 אכן הוקמה הנקודה, בית הערבה, באופן זמני עם כשלושים חברים, וכעבור כמה חודשים הוחל בבניית מבני הקבע. עם הזמן נוספו חברים, המקום גדל ומשה, שנבחר להיות מזכיר, ניהל את ענייני הקבוצה בתבונה, בנאמנות ובשכל טוב ונתחבב על כל החברים.
בלילה שבין יום שני לשלישי, ב' באב ת"ש (6.8.1940), נפלט כדור מרובהו בהיותו בעמדת השמירה. הוא נמצא פצוע וחסר הכרה ליד העמדה והובהל לבית החולים בירושלים. כשעתיים נלחם גופו במוות, אך בהגיעו לכניסה לירושלים יצאה נשמתו.
משה היה בן עשרים בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בהר הזיתים, ירושלים. הותיר הורים וארבע אחיות.
לקראת יום השנה לנפילת משה הפיקו חבריו חוברת זיכרון ובמלאת שנה לנפילת משה נערכה אזכרה רבת משתתפים ליד קברו. מירושלים המשיכו המשתתפים לקיבוץ שבו חי, שם נערך ערב זיכרון בו סיפרו חברים על משה והוקראו דברים שכתב.
בעיתון "דבר" מיום 31.7.1941 פורסמה כתבה לזכר משה, ובה גם תיאור הערב שנערך לזכרו.
פרטי חייו של משה וקורותיו מופיעים באופן חלקי, באתר יזכור של משרד הביטחון.
סיפור חייו נחקר ופוענח בשנת 2015 על ידי מתנדבי "לתת פנים לנופלים"