תמר טילדה, בת יחידה לקמיל וחיה דבורה-דורה לבית קאצ'קא, נולדה ב-כ"ט תמוז תרפ"א (04.08.1921) ב-וינה שבאוסטריה.
אמה של תמר נפטרה בינקותה ואביה נישא לבלומה לבית רוזנקרנץ, אשר גידלה אותה.
מנעוריה היתה תמר חברה בתנועת "גורדוניה", וסייעה בארגון עלייתם של בני נוער לארץ ישראל. טוב לבה, נועם הליכותיה ועזרתה לזולת, חיבבו אותה על כל מכריה, ובזכות תכונות אלה רכשה לה ידידים רבים.
לאחר סיפוחה של אוסטריה לרייך הגרמני ב-מרץ 1938, היתה תמר עדה להתעללויות הנאצים ביהודים ואף היא עצמה היתה קרבן להשפלה. התעללויות אלה גרמו לה זעזוע עמוק, והיא קיבלה החלטה נחרצת לנטוש את הגולה ולעלות לארץ-ישראל.
באפריל 1939 הגיעה תמר לארץ ישראל באוניית המעפילים "פלשתינה", עם קבוצת צעירים מעליית הנוער. תחילה שהתה בכפר הנוער "בן שמן", בו הכשירה עצמה לחיי הקבוצה. זמן קצר אחרי עלותה לארץ כתבה: "מתחילים חיים חדשים. שמעתי גם שמעתי הרבה עליהם כי אינם קלים הם ביותר, אך יודעת אני כי יפים הם ובדרך זו אלך."
בתום ההכשרה הגיעה תמר ל"שדמות" בהרצליה. משם עברה ל"אבוקה", והתכוננה לקחת חלק בבניין הנקודה החדשה בבית שאן. חבריה לקבוצה תיארו אותה כצעירה עליזה ומלאת-חיים, אופטימית ונלהבת, מרבה לרקוד, לשיר ולהאזין למוסיקה. תמר גם היתה ספוגה להט חלוצי ואמונה עזה בדבקות בשפה העברית.
הוריה גורשו מ-וינה לריגה בראשית 1942, ולא שרדו את השואה.
ב-ינואר 1943 התגייסה תמר לצבא הבריטי. היא הוצבה לפלוגה 511 בחיל הנשים, ונשלחה עם יחידתה לשירות במצרים. תמר הרבתה לכתוב לחבריה בקיבוץ מכתבים רוויי געגועים, בהם הדגישה את הצורך לשמור על האופי הארץ-ישראלי ולעמוד כנגד סכנת ההתבוללות בצבא. במכתבה האחרון כתבה שהיא עתידה להגיע בקרוב לחופשה.
ב-י"ח באדר ב' תש"ג (25.3.1943) נהרגה תמר בתאונת דרכים במצרים, והובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בתל אל-כביר. בת 22 במותה, ככל הנראה "נצר אחרון" למשפחתה.