שלום שפירא בן ישעיהו והעניע (לבית זאקס) נולד בשנת 1914 ב-רוביזביץ' שבפולין הרוסית, אח לדאבה, שולקע, הינדע ומלכה. אביו היה בעל חנות בעיר, אשר קיווה לעלות לארץ ישראל. אמו נפטרה בגיל צעיר, אביו התחתן שוב, ונולדו לו שלושה ילדים נוספים. שלום למד בישיבת קלצק, הוסמך לרבנות ושימש שו"ב (שוחט ובודק).
ב-1936 עלתה דאבה ארצה, ושנה לאחר מכן עלה גם שלום. הוא התיישב ב-ת"א, למד בישיבת "אור זורח", שימש מורה ו-שו"ב, והיה חבר ב"אגודת ישראל" ופעיל ב"הגנה".
בערב ראש השנה כ"ט אלול תרצ"ח (25.9.1938), נסע שלום באוטובוס לשחוט עופות לחג בשכונת גרין בחולון. כחלק מ"מאורעות 1936-9" נורו אל האוטובוס יריות, והוא נפגע ונהרג. הלווייתו התקיימה בצהריים, עם הלוויתו של זלמן גולדברג אשר נורה ונהרג באוטובוס באותו מקום בשעה מוקדמת יותר. שלום שפירא הובא למנוחות בחלקת חללי ה"הגנה" בבית העלמין האזרחי בנחלת יצחק. בן 24 במותו. לימים נספתה כל משפחתו המורחבת של שלום בשואה בפולין, ונותרה רק האחות דאבה בארץ ישראל.
בדברי הספד סיפר על שלום חברו הרב ישראל גלזר: עוד בפגישתנו הראשונה ראיתי בו בחור הגון, מלא חיים ומרץ, מלא שאיפות רבות לבנות ולהיבנות ברוח התורה והמסורת.....כמעט כל ימי חייו המעטים היו קודש ל-ה', ועד יומו האחרון היה נתון בעולה של תורה, והיא חישלה אותו בכל המצבים.....הוא היה מסור למשפחתו, לא נח ולא שקט.....פעם התאונן לפני על אי-הסתגלותו ללשון עברית נקייה, אבל אחר כך אמר בהתעוררות מיוחדת במינה: "כשם שמצווה לגור בארץ ישראל, כך מצווה לדבר עברית, כי שתיהן נובעות ממקור קדושה אחת", ואכן שינן לעצמו כל יום פרקי תנ"ך כתרופה להסתגלות ולהקניית העברית. יום לפני מותו אמר לכמה מחבריו: "בפעם האחרונה אני נוסע לשכונה, רק מחר ודי...להבא אפסיק את יחסי עם השכונה, מטעמים פרטיים". ניבא ולא ידע מה ניבא...
שמו הונצח באנדרטת גן הבנים תל אביב-יפו, ובבית יד לבנים תל אביב-יפו.