ארתור (אהרון) קאנט נולד בווינה, אוסטרו-הונגריה ביום 17 ביולי 1904 לאביו יעקב קאנט ולאימו הינדה רבקה (רגינה) לבית פורנל. שנים ספורות קודם לכן עזבו הוריו את טרנוב שבגליציה. ארתור היה אחד מארבעה ילדים שהגיעו לגיל בגרות וגדל ברובע לאופולדשטאדט בווינה, מוקד מגורים של קהילה יהודית גדולה. אביו עבד כחייט מומחה והשתייך לקהילת המתפללים "עושי חסד".
ביום 5.3.1933 נישא ארתור בעיירה קלגנפורט לשרה שפירר. יחד הם הקימו בעיירה זלפלדן את ביתם ואת העסק המשותף של חנות לפריטי אופנה ולביגוד. בשנים אלה תרמו כספים לפעילות קרן קימת לישראל.
בעקבות האנשלוס בראשית 1938 וסיפוחה של אוסטריה תחת שלטון גרמניה הנאצית, חנותו של קאנט הייתה תחת פיקוח של פלוגות הסער כשלקוחותיהם עוברים הטרדות. שבועות ספורים לאחר מכן, במאי 1938 ביקשו ארתור ושרה להעביר את הבעלות על העסק לידי העובדת שהועסקה במקום, אך בקשתם נשללה ובחודש ספטמבר 1938 הועברה החנות בהליך "אריזציה" לניהולו של פקיד ממונה, כאשר כעבור זמן גם נאסרה כניסתם של ארתור ושרה לשטח החנות. במהלך אותה שנה הותקף אביו ברחובות וינה ונפטר כעבור כשנה.
בין נובמבר 1938 לינואר 1939 נאסר ארתור והיה עצור כתשעה שבועות במחנה הריכוז דכאו. ב-4.2.1939 יצא מגבולות אוסטריה; מעיר הנמל קונסטנצה ברומניה הוא החל את מסע ההעפלה לארץ ישראל על סיפון האנייה "רים". בעקבות שריפה שפרצה על הסיפון, נוסעי האונייה חולצו על ידי כוחות הצלה איטלקים והועברו לאי רודוס, שם שהו כחודשיים במחנות אוהלים. ב-19.8.1939 הגיע קאנט לחופי הארץ על סיפון האונייה "אגיוס ניקולאוס" והועבר למחנה המעצר בצריפין, ממנו השתחרר ב-28.8.1939 ועבר להתגורר בבית גיסתו בחיפה. כחצי שנה מאוחר יותר, ב-14.2.1940 עלתה ארצה רעייתו שרה. בתקופת מגוריו בחיפה עבד בסנדלרות.
בשנת 1941 התגייס לצבא הבריטי (מספרו האישי PAL/14390) והוצב בחיל החפרים, תחילה ביחידה 611 ובהמשך הועבר ליחידה 606. הוא שירת בקפריסין ובמצרים.
ביום י"ח באלול תש"ב (31.8.1942), נפטר בעת שירותו, לאחר מחלה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי הבריטי בתל אל-כביר שבמצרים (מיקום הקבר 1. H. 6). במותו הניח אחריו אישה. אמו, אחיו הבכור ואחת מאחיותיו נספו במחנות בסמוך למועד פטירתו, בשנת 1942; אחות נוספת נותרה באמריקה.
שמו הונצח בגלעד למתנדבי היישוב העברי במלחמת העולם השנייה שנפלו בניכר, בהר הרצל, וכן בספר ההתנדבות, בספר יזכור של מכון ז'בוטינסקי ובספר השנה של העיתונאים תש"ו.