אהרון (רוניה) ויסבין נולד ביום ג' באלול תרס"ה (3.9.1905) בעיר קרמנצ'וג שבאוקראינה, בנם של יוסף ויסבין ולאה לבית רבינוביץ. ביתם היה מסורתי וציוני ובו גדל עם שני אחים ושלוש אחיות. אבי המשפחה היה סוחר בתכשיטי זהב.
לאחר פרעות 1921 החליטו בני המשפחה לעזוב את אוקראינה ולאחר שנות נדודים באוקראינה, גאורגיה ואיסטנבול, ב-3.3.1923 עלו אהרון, הוריו, אחיו אריה ואחיותיו זהבה ודבורה לארץ-ישראל. אנייתם הגיעה אל נמל חיפה ולאחר שהות קצרה במחנה עולים, עברו לתל-אביב והתגוררו באוהל, שהפך לצריף, על גדות נהר הירקון. בשנת 1928 הגרילה המשפחה מגרש קבע ובנתה את ביתה ברחוב שלימים נקרא על שמו של מאיר דיזנגוף. בארץ הצטרף אהרון לתנועת הצופים וכחבר התנועה יצא ליבנאל שבגליל התחתון לארגן את הנוער המקומי ולהדריכו. בשנת 1925 נמנה עם ראשוני החברים בארגון ההגנה ומילא במסירות רבה גם את חובת השמירה על המושבה ושדותיה, השתתף בעליות ישובים רבים על הקרקע והיה מפקד ההגנה בגליל. כעבור תקופה שב לתל-אביב ועבד בבניין, ידע תקופות של חוסר-עבודה אך גם במהלכן לא איבד את רוחו הטובה.
בתל-אביב נישא בשנת 1931 עם שרה סגל, אחות בית החולים "הדסה" שבצפת. לצד לידת שני בניהם, אהרון המשיך בפעילותו הקהילתית והביטחונית כחבר בגדוד מכבי האש וכחבר מתנדב בארגון "מגן דוד אדום". אהרון היה איש יפה תואר, מלא מרץ וחדוות-חיים, הרבה לשיר ולנגן על קלרינט. הוא היה צייד חובב והיה לו רישיון לרובה ציד. חבריו כינוהו בשם החיבה "רונקה".
בשנת 1934 הצטרף כחבר לקואופרטיב התחבורה "המעביר". ב-30.7.1940 נמנה אהרון עם חמישה-עשר חברי הקואופרטיב הראשונים שנענו לקריאת המוסדות הלאומיים והתנדבו לשורות הצבא הבריטי. הוא שירת בחיל התובלה והיה חבר פלוגת הנהגים 285. במהלך שירות היחידה בעקבה היה אחראי על המוסך ונטל חלק בסלילת הכבישים ומסילת הברזל אל נמל עקבה ונמל פורט ספאג'ה שבמצרים.
גם בצבא נודע בקרב חבריו כנעים-הליכות, בעל אומץ-לב וזריז ונכון תמיד להתנדבות.
מפקדו מפלוגה 178, וולסלי אהרון, סיפר על שירותם: "הוא התנדב לכל פעולה בתנאים הקשים והפרימיטיביים של מצבנו בתקופה זו. מבלי להתחשב במצבו הפרטי, לא הפסיק לעבוד ולפעול יום ולילה בסדנא, או בתור מומחה בכל מיני מקצועות בקשר עם צרכי היחידה, גם בזמן שקט וגם בזמן הקרב בחזית ממש".
בהיותו בין הנצורים בטוברוק שבמדבר המערבי התמחה גם בתיקון מכונות-יריה והרכבת מקלעים חדשים מחלקים שנמצאו במקום, כמו גם שיקום כלי תחבורה שנפלו שלל מידי צבאות זרים. בכל הזדמנות העביר ארצה נשק שאסף בשביל "ההגנה" תוך סיכון רב. מעשי ידיו עמדו יפה במבחן הקרב.
גם בצבא נודע בקרב חבריו כנעים-הליכות, בעל אומץ-לב וזריז ונכון תמיד להתנדבות.
ביום י"ב בסיוון תש"ב (28.5.1942) נהרג אהרון בתאונת-דרכים בכביש איסמעיליה שבמצרים ונטמן בפאיד שבמצרים. לאחר תום מלחמת יום הכיפורים, ב-1974 מצא בנו איתמר את קברו במצרים והביא את עצמותיו למנוחת עולמים בבית העלמין סגולה בפתח-תקווה. מאחר והעברת הקבר לא אושרה באותה עת על ידי הצבא הבריטי, עצמותיו הוברחו בארון צה"לי ומצבתו המקורית נותרה לעמוד בבית העלמין הצבאי בריטי בפאיד.
אהרון ויסבין היה בן 36 במותו. הניח אחריו הורים, אשה ושני ילדים. בנו הצעיר אורי היה ילד בעל צרכים מיוחדים.
חברו דוד ברוידה ספד לו: "עדיין תנה אני איך נפלת? איך אפשר היה לשבור את מרצך הכביר, את לבך שלא חת בפני כל, הלא לא פעם אחת עמדת מול המוות פנים אל פנים ויכולת לו. הבוז לפחד, אומץ-לב וביטחון נפשי הם הם נתנו לך להתגבר ולצאת מכל סכנה. לא היססת אף רגע לצאת והיית תמיד הראשון מוכן לקראת כל סכנה".
רשימות לזכרו התפרסמו בעתונות היומית, בכתב העת "במחנה", בחוברת "החייל העברי" ובפרסומים נוספים.
סיפור חייו של אהרון (רניה) ויסבין מופיע באופן חלקי באתר "יזכור" של משרד הבטחון
שמות הוריו, תאיך לידה מדויק, מקום לידה , ושנת עליה ארצה הושלמו בשנת 2024 ע"י מתנדבי ארגון "לתת פנים לנופלים"