משה-מור נח וילינגר, בן ברוך-ברנרד ופרידה, נולד ב-כ"ט כסלו תרפ"ט (12.12.1928) בעיירה אוז'הורוד, בדרום-מזרח צ'כוסלובקיה.
משה היה אח בכור לשני אחים ושתי אחיות. אביו היה חקלאי ואימו עקרת בית. לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה ע"י הצבא הגרמני ב-מרץ 1939 סופח המחוז להונגריה הפשיסטית. יהודי העיירה סבלו רבות, ובאביב 1944 הוקמו שם גיטאות והחלו "משלוחים" למחנה אושוויץ-בירקנאו. בחודש יולי נשלח גם משה. בינואר 1945 הועבר מבירקנאו למחנה בוכנוואלד שבגרמניה, שם שרד עד השחרור בחודש אפריל. במהלך שהותו במחנות עבד משה בעבודות פחם, וסבל מהצטברות פחם בריאות. כל משפחתו הקרובה נרצחה בשואה.
ביוני 1945 נכלל משה – עדיין לא בן 17 – בקבוצת "ילדי בוכנוואלד" של עליית הנוער אשר נשלחה לארץ ישראל דרך צרפת. ב-7 ביולי 1945 הפליגה הקבוצה באוניה "מטרואה". שבוע לאחר מכן הגיעה האוניה לארץ, נתפסה על ידי הבריטים, והמעפילים הועברו למחנה המעצר בעתלית.
לאחר שהשתחרר, משה הועבר לבית הבראה בירושלים להחלמה ממחלת הריאות בה לקה במחנות הנאציים. בארץ חיו שני דודיו אשר הצליחו לאתרו, ובכך להעניק לו מעטפת משפחתית. משה התגורר לבד בחדר אצל משפחה ב"בית רובינשטיין" בשכונת כרם אברהם בירושלים, ו'חצי-אומץ' ע"י אימו של חברו הקרוב יחיאל אמיתי. הוא השיג עבודה כחשמלאי בירושלים, הצליח במקצוע והיה מאושר בחלקו.
משה הצטרף לחוג "עלומים" של תנועת הנוער הדתי "בני עקיבא", השתלב שם היטב, ובשל שובבותו כונה בפי חבריו "זיכמיר" (חפשו אותי). במסגרת הפעילות בתנועה הכיר גם את רחל ויזל (כיום אירית רון), אשר הפכה לחברת נפש בעקבות חתונה של הדודה שלו עם הדוד שלה.
מספר עליו חברו הקרוב יחיאל: "בחור גבוה, צנום, שערות מסולסלות בלונדיות. רושם חיצוני רגיל בהחלט, אך היה בו משהו מושך ומרתק. חיוך נחמד שלא ירד אף פעם מפניו. בחור שקט היה, אך תמיד מעורה בחיי החברה. תמיד חייך בטוב לב והבדיחה לא סרה מפיו אף פעם".
בסוף חודש אפריל 1948, התגייס משה ושירת בחטיבת "ירושלים". הוא התחיל כחשמלאי וקשר-טלפונאי, ובהדרגה הפך גם למקלען. יחידתו של משה הוצבה בגיזרת בתי מנדלבאום (שייח ג'ראח). אחד מחבריו לגדוד מספר: "משה היה בא לעמדות לבקר את החברים אפילו כשלא היה מתפקידו לשמור. היה מבדח את החברים במעשי קונדס ובהלצותיו העסיסיות, והיה מחלק מכל מה שהיה לו לחברים. רדף צדק ואחווה, נשאר תמיד בין האחרונים לחופשות ולזכויות חברתיות אחרות".
אור ליום י' אב תש"ח (15.8.1948) בהפצצה עזה נפגע הטלפון המחבר את בית מנדלבאום עם המטה, ומשה התנדב מיד לצאת עם עוד חבר לתקן את הקו. "הוא הלך זקוף, בלי שמץ של פחד, וחייך בביטחון". משה וחברו הצליחו במשימה, וחזרו דרך הכביש הראשי בשכונת נחלת יצחק, בו לא היה קיר מחסה. חברו עבר ראשון את הקטע המסוכן בשלום, משה זינק אחריו, אך באמצע הדרך השיגו כדור צלף, והוא נפגע בבטנו.
משה הובהל לבית החולים "זיו" במצב אנוש, שם נפטר מפצעיו. בשל הקרבות העזים לא יכלו חבריו לחלוק לו כבוד אחרון כאשר נטמן בקבר ארעי. לאחר מותו, על פי בקשתו המקדימה, הועברו חפציו לרחל ויזל חברתו. ביום י"ז באלול תש"י (30.8.1950) הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. בן 20 בנופלו, "נצר אחרון" למשפחתו.
פרטי חייו הופיעו באופן חלקי, באתר "יזכור" של משרד הביטחון.
סיפור חייו נחקר והושלם בשנת 2015, על ידי מתנדבי "לתת פנים לנופלים".
מצבתו הוחלפה על ידי היחידה להנצחת החייל ועליה שמו המלא ושמות הוריו.
ב- 14 במאי 2015 קיימו היחידה להנצחת החייל וארגון המתנדבים "לתת פנים לנופלים", טקס גילוי מצבה, בהשתתפות בני דודיו שנמצאו, חברים, כיתת חיילים ואורחים נוספים. על המצבה הוסיפו בני משפחתו את המשפט : "נצר אחרון למשפחתו שנספתה בשואה".