משה נח מור וילינגר

משה מור נח וילינגר

דרגהטוראי
שם לועזי: Moshe Mor Noah Wilinger
הורים: ברוך ופרידה
תאריך לידה: כ"ט כסלו התרפ"ט
מקום לידהאוזהורוד, צ'כוסלובקיה
תאריך נפילה י' אב התש"ח
מקום קבורהבית העלמין הצבאי הר הרצל
אזור: א חלקה: 5 שורה: 8 קבר: 1

משה (Mor) נח, בן פרידה וברוך- ברנרד, נולד ביום כ"ט בכסלו תרפ"ט  (12.12.1928) בצ'כוסלובקיה בעיר אוזהורד (Uzhorod). משה, הבכור מבין חמישה אחים ויאולה (1930), הלנה (1931), וייצ'ק (1935) ולאיוש (1940). האב ברנרד וילינגר- נולד ב1898 עסק בעבודת האדמה, האם פרידה לבית פריד נולדה ב1906 והייתה עקרת בית.

במרס 1939 פלש הצבא הנאצי לצ'כיה. ערב הכיבוש היו במדינה 136 קהילות יהודיות, ומספר התושבים היהודים היה מעל 110,000. מיד לאחר הכיבוש החל גל מאסרים, הסתות ורדיפות. יהודים נושלו ממפעליהם וחפצי הערך שלהם נגזלו. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, הוחמר מצב היהודים והחל שלטון הטרור. חופש התנועה שלהם הוגבל, הם פוטרו ממשרותיהם ומנות המזון קוצצו. ב-1940 גויסו רבים מיהודי העיירה לעבודות כפיה תחת השלטון ההונגרי ובמסגרת הצבא ההונגרי. רבים מהם נשלחו לחזית המזרחית לבניית תעלות הגנה נגד הצבא הסובייטי וניספו שם.

באפריל 1944 הוקמו בעיירה שני גטאות, ובמאי אותה שנה נשלחו יהודי הגטאות בחמישה 'משלוחים' לאושוויץ ושם נרצחו.

בחודש יולי נשלח משה למחנה אושוויץ כאסיר מספר 118002, מאוחר יות רנשלח גם לבירקנאו. ב-22.1.1945  נשלח למחנה בוכנוואלד, לאחר שהצבא האדום החל במתקפה על אושוויץ, ושהה בו מספר חודשים עד השחרור. במהלך שהותו במחנות עבד בעבודות פחם, משום כך סבל מהצטברות פחם בריאות, מה שהשפיע על מצב בריאותו לרעה.

משה איבד את כל משפחתו בשואה, הוריו ואחיו הקטנים. משה עלה לארץ עם קבוצת "ילדי בוכנוואלד", ילדים ונערים ששרדו במחנה ועלו במסגרת עליית הנוער. ביוני 1945 נשלח משה עם ילדי המחנה ברכבות לצרפת. תקופה מסוימת שהה בבית הבראה שנשכר על ידי ה-OZE, ארגון יהודי צרפתי. שם התקבצו כ-500 נערים ונערות מבוכנוואלד ומברגן בלזן. ב-7 ביולי 1945 הפליגה הקבוצה באוניה מטרואה לארץ ישראל וביום 15 ביולי 1945 הגיעה ארצה. האונייה נתפסה על ידי הבריטים, והמעפילים הועברו למחנה המעצר בעתלית.

לאחר שהשתחרר, הועבר לסנטוריום (בית הבראה) לחולי שחפת "מקור חיים" בירושלים, להחלמה ממחלת הריאות שלקה בה במחנות. באותו זמן בארץ, חיו דודו- אהרון-אדולף וילינגר, שעלה ארצה לפני השואה, ודודו בנימין שנמלט ממאורעות השואה ועלה כמה שנים לפניו. בזמן ששהה במקור חיים נוצר קשר עם דודיו שזיהו אותו על פי צירוף שמותיו משה נוח- על שם סבו.

בהמשך, הצטרף לחוג "עלומים" של תנועת הנוער הדתי "בני עקיבא" ולקח חלק בפעולות בסניף בירושלים. משה השתלב בחברה, ובשל שובבותו כונה בפי חבריו "זיכמיר" (חפשו אותי). במסגרת הפעילות בתנועה הכיר חברים וחברות, חלקם ילידי הארץ ואחרים שעלו זה מכבר. ביניהם מצא את פרחיה בת דודו שמואל, שלמדה ב"בית צעירות מזרחי" ואת רחל ויזל שהפכה לחברת נפש.

מספר חברו יחיאל אמיתי: "הכרתיו לראשונה באחד הערבים בסניף 'בני עקיבא' בירושלים. זכורני הרושם הראשון: בחור גבוה, צנום, שערות מסולסלות בלונדיות. רושם חיצוני רגיל בהחלט. אך היה בו משהו מושך, מרתק. חיוך נחמד שלא ירד אף פעם מפניו. כעבור שניות מספר כבר ידעתי מי ומה הוא, ואנו כבר ידידים. בחור שקט היה, אך תמיד מעורה בחיי החברה. תמיד חייך בטוב לב והבדיחה לא סרה מפיו אף פעם. את סבלו הרב - סבל של כל בחור צעיר גלמוד וחסר משפחה - שמעתי מפיו לא אחת. אך משה לא התאונן על כך. הוא סיפר לי זאת רק דרך אגב כבדיחה, כדבר שחלף ועבר". משה מעולם לא דיבר עם חבריו על הזוועות שעבר במחנות. הם מצידם לא שאלו, וכנערים צעירים לא עיכלו את הנעשה בשואה. רחל ויזל מספרת על כך: "זה משהו שמאוד היה אופייני לו- לא מדברים על מה שרע, אלא רק על הדברים הטובים".

פגישתם של רחל ויזל (לימים אירית רון) התרחשה בעקבות חתונתה של דודתו של משה עם דודה של רחל ויזל. "לא הייתה בנינו קרבת דם" רחל אומרת "אבל היינו מאוד קרובים והרגשנו כמו משפחה. לאמי הוא היה קורא דודה, ולכן לא הפתיע אותי שזכיתי לכינוי בת דודה". משה נהג להגיע ל"בית צעירות מזרחי" על אופניו והוא ורחל נהגו לטייל יחד. מאחר שהפנימייה בה למדה רחל הייתה דתית, לא היו הרבה חברויות קרובות בין בנות הפנימייה לבנים, אך הזדהותם של משה ורחל כבני דודים אפשרה להם לנהל קשר קרוב.

משה היה גדול מחבריו בשנה, ואופיו הבוגר שימש עבורם מודל לחיקוי. הוא נתפס בעיניהם כ'אוטוריטה". מספר יחיאל " למשה היו אופניים והוא נהג להרכיב אותי עליהם באופן קבוע והרגשתי בעננים, עבורי הוא היה כמו אח גדול".

אמו של יחיאל "אימצה" את משה, שהתגורר לבד בחדר אצל משפחה בשכונת כרם אברהם בירושלים. "כינוי החיבה שלה אליו היה 'מוישלה', והוא מצא בה את דמות האם שחסרה לו. היא הייתה בשלנית נהדרת, ואחד מתבשיליה היה גפילטע-פיש. היא נהגה לשמור למשה מנת גפילטע פיש, בכל פעם שהכינה, שכן הוא מאוד אהב אותו".

בעזרת לשכת העבודה של התנועה, השיג עבודה כחשמלאי בירושלים, והחל לעבוד בחנות למוצרי חשמל 'קאליש' ברחוב בן יהודה. הוא הצליח במקצוע והיה מאושר בחלקו. משה חלם על חיים שקטים בארץ, ולאט לאט מצא את דרכו. באחד הימים, כאשר העירו לו על שאינו חוסך כסף כדי לגבש את עתידו, ענה: "למה לי לדאוג לעתיד ואני לא יודע מה יהיה מחר, לכן אני חי כעת בשלווה ונותן לאחרים לחיות כך".

ממשיך ומספר חברו של משה: "והנה פרצה המלחמה. ריח המוות נדף מכל רחבי ירושלים, קורבנות נפלו מפגזי האויב הרבים ואין משיב. אלה היו הימים הנוראים והאיומים הידועים יפה לכל בן ירושלים. עם בוא הערב, בא הפחד. הרחובות התרוקנו מאנשים, ורק לעתים נראה מאן-דהוא חולף במהירות ונעלם. אך הפחד היה רחוק ממשה. זכורני לילה חשוך ופגזים רבים מעופפים באוויר הספוג ריח המוות. אני יושב בחדרי והנה נשמע קול צלצול אופניים. צלצול המוכר לי היטב, אופניו של משה. קפצתי ממקומי ישר לדלת וכולי תמיהה. הייתכן? כעת בשעה איומה כזאת יבוא אליי משה? ואמנם, היה זה משה עם חיוך על הפנים. אודה כי ישבתי לפני כן אחוז פחד-מוות מפני העתיד, אך ברגע שראיתי את חיוכו השוקט סר ממני הפחד ופרצתי בצחוק. 'מה אתה יושב בבית? בוא נצא לטיול קטן בעיר!' אלו היו דבריו אליי בשעה שבחוץ לא נראתה נפש חיה, בשעה שכל רגע הנך עלול לקבל רסיס מוות, או כדור אויב. אך כל זה היה רחוק ממשה, הוא לא פחד מהמוות".

בבוא הפקודה, בסוף חודש אפריל 1948, התייצב משה להגנת העם באותה נימת ביטחון. "הפחד היה ממנו והלאה, הוא חשב על החיים, על הניצחון, על מולדת ועל חיים שקטים", מסביר חברו. משה שירת בחטיבת "עציוני", היא חטיבת "ירושלים" - חטיבה מספר 6 של ה"הגנה". בהמשך צורף ליחידת פל"ם (פלוגת משמר) והועבר לגדוד 63. "כיוון שהיה חשמלאי", מספר חברו, "נשלח לכל החזיתות כחשמלאי וטלפוניסט, אך באותם ימים נאלץ היה כל חייל להיות מוכשר בכול, כך הפך משה המקלען של המחלקה".

חבר נוסף ששירת עם משה סיפר: "הכרתיו כארבעה חודשים לפני נופלו, עת יצאנו להגן על דרומה של ירושלים. התנהגותו עם חבריו ועיניו החולמות נתנו בי את ההכרה שילד נקלע לחבורת מגינים. היו בינינו בני 30 ומעלה - אולם כשהגענו לחלוקת התפקידים נוכחנו שה'ילד' הזה הנו מוכשר יותר מהאחרים. הוא התקין את רשת הפעמונים בעמדות לצורך קריאת עזרה (מכשירי טלפון לא היו ברשותנו לצורך זה). בימים הראשונים לישיבתנו שם היה צורך לשלוח כמה אנשים לפעולה חשובה בסביבה, והוא היה אחד מאלה אשר יצאו בשמחה למלא את תפקידם".

מדרומה של ירושלים הועבר משה עם יחידתו לגזרה הצפונית של העיר, אזור בתי מנדלבאום אשר היוו את אחד ממוקדי ההתלקחות המרכזיים והמסוכנים בירושלים, במלחמת העצמאות. מיקומם של הבתים, בסמוך לשכונות הערביות והדרך להר הצופים, גרם לתקריות אש ולקרבות עזים, מיד עם הצהרת האו"ם על תכנית החלוקה, תקריות שהלכו ורבו בהמשך הלחימה.

אזור בתי מנדלבאום היווה גם את אחד מצירי הפלישה של צבא ירדן לירושלים. כוחות ה"הגנה" הצליחו להחזיק במספר בתים סמוכים ולהפוך אותם לעמדות ישראליות, אך עם פרוץ קרבות "עשרת הימים", ביולי 1948, ניסה הלגיון להשתלט על הבתים, במטרה להשיג מאחז בצפון העיר ולאיים על השכונות היהודיות מאה שערים ובית ישראל. לאחר קרבות עזים, מהקשים שידעה ירושלים במלחמת העצמאות, נבלמו הירדנים ונסוגו לעמדותיהם הקודמות.

באזור זה שירת משה, והתמיד להתקין או לתקן קו טלפון כל אימת שנדרש. אחד מחבריו לגדוד מספר: "אופייני היה הדבר שהיה בא לעמדות לבקר את החברים אפילו שלא היה מתפקידו לשמור. היה מבדח את החברים במעשי קונדס ובהלצותיו העסיסיות, היה מחלק מכל מה שהיה לו לחברים. רדף צדק ואחווה, נשאר תמיד בין האחרונים לחופשות ולזכויות חברתיות אחרות".

אור ליום י' באב תש"ח (15.8.1948) ניסו אנשי הלגיון הנמצאים בשייח ג'ראח להתפרץ לעיר. הם הפציצו את כל שטח החזית באלפי פגזים. אחד הפגזים פגע בטלפון המחבר את בית מנדלבאום עם המטה, ומשה התנדב מיד לצאת עם עוד חבר לתקן את הקו. מספרים חבריו על רגעיו האחרונים: "הוא הלך זקוף, בלי שמץ של פחד, וחייך בביטחון". משה וחברו הצליחו לתקן את הקו הקרוע, והחלו לחזור דרך הכביש הראשי בשכונת נחלת יצחק, בו לא היה קיר מחסה. חברו עבר ראשון בשלום ומשה זינק אחריו, אך באמצע הדרך השיגו כדור של צלף ערבי והוא נפגע בבטנו.

משה הובהל לבית החולים "זיו" במצב אנוש, אך שם נפטר מפצעיו. בשל הקרבות העזים שעוד התרחשו ברחבי הארץ, לא יכלו חבריו להגיע ולחלוק לו כבוד אחרון ולהשתתף בלוויה. לאחר מותו הועברו חפציו לרחל ויזל חברתו, לה ביקש שיועבר רכושו אם יקרה לו דבר מה.

בן עשרים בנפלו נטמן משה, בקבר ארעי בשייח' באדר א'. ביום י"ז באלול תש"י (30.8.1950) הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים.

החייל הינו "נצר אחרון" למשפחתו.

פרטי חייו הופיעו באופן חלקי, באתר "יזכור" של משרד הביטחון.

סיפור חייו נחקר והושלם בשנת 2015, על ידי מתנדבי "לתת פנים לנופלים". 

מצבתו הוחלפה על ידי היחידה להנצחת החייל ועליה שמו המלא ושמות הוריו.

ב- 14 במאי 2015 קיימו היחידה להנצחת החייל וארגון המתנדבים "לתת פנים לנופלים", טקס גילוי מצבה, בהשתתפות בני דודיו שנמצאו, חברים, כיתת חיילים ואורחים נוספים. על המצבה הוסיפו בני משפחתו את המשפט : "נצר אחרון למשפחתו שנספתה בשואה".

 

תרמו לחקר:

שיר כהן ושפרה חובב, חוקרות "לתת פנים לנופלים"

דורית פרי, חוקרת "לתת פנים לנופלים"

הארכיון הציוני המרכזי

בני המשפחה : קותי וילינגר, מרים קאופמן